(א) האם בכור בן בכור נוטל פי שנים בחלק בכורת אביו כשמת אביו בחיי אבי אביו. מסתימת הטוש״ע בסעיף ג, משמע דאינו נוטל דהוי ליה ראוי, והב״י לא הביא בזה חולק, ולכאורה באמת אין כאן מקום ספק, אבל הנמוק״י בב״ב קמג ד״ה ממתני׳, כתב דהדין עם הר״י מיגאש והאחרונים שהסכימו עמו, שאינו נוטל בזה פ״ש דהו״ל ראוי, ודלא כבה״ג דס״ל דנוטל פ״ש, ע״כ, ומבואר דבה״ג ס״ל דנוטל, והרמב״ן בב״ב קטז: ד״ה ובהלכות גדולות, גם כתב דאינו נוטל ודחה את דברי הבה״ג, וכ״כ אחריו הרשב״א בב״ב קטז: ד״ה ודע, וכ״כ אחריהם הריטב״א בב״ב קטז: ד״ה והוי יודע, ומהם לקח הנמוק״י את דבריו, ובאמת מקור דין הבה״ג הוא מהירושלמי ומהתוספתא שהביאו הראשונים הנ״ל וכן הביא הרי״ף בב״ב קמד, והעתיק את דבריו הרא״ש שם ח,ח, אלא שהראשונים הנ״ל מפרשים דלשון התוספתא והירושלמי הוא לאו דוקא, וכן משמע מהרמב״ם בהל׳ נחלות ב,ז, דס״ל דהאי לשון הוא לאו דוקא, מדלא כתב את דין הבה״ג, דהא לפי הבה״ג היינו דינא דהתוספתא והירושלמי, וא״כ היה לרמב״ם להביאו, אלא ודאי דס״ל דלא כבה״ג, וכן הלכה כסתימת הטוש״ע ודלא כבה״ג.
כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים, האם בכור נוטל בהם פי שנים. הטור באות ד, כתב דאינו נוטל, והב״י בסוף אות ד, הביא דהר״ן כתב דהרמב״ם ס״ל דאינו נוטל וכן ס״ל לר״ן, דהיינו ואף אם עשה הדיין כרבי ונתן לו אינו עשוי ומחזיר, וכתב הר״ן דגדולי האחרונים ור״ח כתבו בהיפך, ע״כ, והשו״ע בסעיף ו, פסק כהרמב״ם, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב קמה ד״ה גרסי׳, כתב דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי, ע״כ, וכן מבואר בדברי הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה הא דאמר רב פפא, וכ״כ הרמב״ן בב״ב קכד: ד״ה קסבר, והרמב״ן שם והנמוק״י שם, כתבו על פי זה את טעם השמטת הרי״ף, דהיינו דס״ל דאף הרי״ף הכי סבר, ומאידך בשיטה מקובצת בב״ב קכה: ד״ה ואין הבכור, הביא מרבינו יונה דס״ל דאינו נוטל, כהרמב״ם, ובה״ג בהל׳ נחלות בעמוד תקל, כתב דאינו נוטל, וכ״כ החינוך במצוה ת, דאינו נוטל, וסמ״ג בעשה צו, כתב סתמא דאין בכור נוטל בשבח ולא במלוה בשטר שגבו לאחר מיתה, ע״כ, ובגמרא מבואר דמלוה בשטר תליא במחלוקת רבי וחכמים, וראב״ן בסי׳ תסט ד״ה ואין הבכור, כתב סתמא דאין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים ממילא, ע״כ, ונראה מזה דס״ל דאינו נוטל, ונמצא בידינו דהטור והרמב״ם והר״ן ורבינו יונה ובה״ג וסמ״ג והחינוך וראב״ן ס״ל דאינו נוטל, ומאידך ר״ח והרמב״ן והרשב״א והנמוק״י וקצת משמע כן מהרי״ף, ס״ל דאסור לעשות כרבי ואם עשה עשוי. הטור באות ה, הביא דאע״פ דפסק הרמב״ם כרבנן דאינו נוטל בשבח, אפי׳ הכי פסק גבי בהמה מוחכרת או מושכרת וילדה דנוטל בולדה, והב״י כתב דיש לתמוה על זה והביא דהמ״מ יישב הסתירה, ויש להעיר דבה״ג נמי סבר כהרמב״ם בזה, דלעיל הובא דס״ל לבה״ג דהלכה כרבנן דאינו נוטל, ומאידך בהל׳ נחלות בעמוד תקלג, פסק גבי בהמה מוחכרת דנוטל בולדה.
בדברי הטור דר״ח פסק שבכור נוטל השבח. הב״ח והדרישה בסוף אות ד באותיות הטור, כתבו דצ״ל ר״ת במקום ר״ח, דתוס׳ בב״ב קכד: ד״ה מספקא, כתבו בקושיה שעליה תירץ ר״ת, דקי״ל כר״נ בדיני, גבי הא דאמר רב נחמן דהלכה כרבי שנוטל את השבח, ע״כ, ובאמת דלשון התוס׳ הזה צ״ע, דהא רבא שם פליג על רב נחמן והלכתא כבתראי, וצ״ע. ודברי הב״ח והדרישה תמוהים דהא הטור כתב את דברי ר״ח, אחר שהביא דאין הבכור נוטל בשבח שמחמת הוצאה, ועל זה כתב דר״ח פסק דנוטל בשבח, ולפי דבריהם דגרסי׳ ר״ת, הא ר״ת פסק רק כרבי, ורבי לא פליג אלא בשבח דממילא, אבל בשבח דעל ידי הוצאה לא חלק בה רבי, דהוא מתני׳ דבכורות נא:, הבכור אינו נוטל בשבח, והתם ילפי׳ לה מקרא, ולא אמרינן התם דמתני׳ דלא כרבי, ופליגי שם בדף נב., אביי ורבא ומדברי שניהם מבואר דדבר ברור הוא דבכור אינו נוטל שבח, ועל כן אי כוונת הטור לר״ת, א״כ מנא ליה דר״ת ס״ל הכי הא הוא פסק כרבי בלבד, אבל לא בשבח דעל ידי הוצאה, ומ״מ אף אי גרסינן בטור ר״ח, הוא תמוה דלא שייך לפסוק כך נגד הגמרא דבכורות דלא חלק עליה אדם, וצ״ע.
האם הבכור נוטל פי שנים מספינה שהיתה לאביו בים. הב״י באות ה, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה ת, כתב כהרמב״ם דאינו נוטל.
מה הפירוש בהא דאמרינן בכור שמיחה מיחה. הב״י בסעיף ג אות ו, הביא בזה מחלוקת, וכתב דהרמב״ם ור״ח פירשו בענין אחר והביאו הטור בסוף הסימן, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צו, פירש כהרמב״ם.
בכור נוטל פי שנים במלוה שיש עליה משכון. כ״כ הטוש״ע בסעיף ז, בשם רשב״ם, והב״י באות ז, הביא כן גם מהמגיד ור״ח והמרדכי, ויש להוסיף דכ״כ הנמוק״י בב״ב קמו ד״ה ולענין, בסופו, וכ״כ הריטב״א בב״ב קכה: ד״ה אמר רב פפא, וכ״כ הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה ומלוה שיש.
בכור נוטל פי שנים אף במלוה שיש עליה משכון שמשכנו בשעת הלואתו. כן הביאו הטוש״ע בסעיף ז, והב״י הביא דכ״כ מהרי״ק, ע״כ, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה ומלוה שיש.
אם יורש חייב ליטפל בנכסים ולהשיב לבע״ח. הטור והב״י באות יא, הביאו בזה מחלוקת, דהר״י מיגאש ורשב״ם ס״ל דחייב ליטפל, ומאידך הרשב״א סבר דאינו חייב, ועי׳ במה שכתבתי בהל׳ גביית מלוה לפני סימן צז, דעיקר לדינא כהרשב״א דאינו חייב ליטפל.
בכור שאמר איני נוטל בכורה, אם יכול לחזור בו. הטור בסעיף י, הביא בשם הראב״ד שאם פרעו אחיו לבעל חוב על חלקו ואח״כ רוצה לחזור בו אינו יכול לחזור, והב״י הביא דכ״כ נמי התרומות בשם הראב״ד, ופסק כן בשו״ע בשם יש מי שאומר כיון שלא מצא מספיק ראשונים שאמרו כן, ויש להוסיף דהרשב״א בב״ב קכד. ד״ה והראב״ד, הביא כן משמו והסכים עמו, והריטב״א בב״ב קכד. ד״ה ומדקאמר, הביא כן בשם התוס׳ והראב״ד, ובדברי הנמוק״י בזה צריך להגיה כמו שכתבתי בהגהותי שם, ומ״מ נמצא דאף הרשב״א והתוס׳ סברי כהראב״ד, ואם היה רואה כן השו״ע היה כותבו בסתם ולא בשם יש מי שאומר.
הא דיש לבכור זכות בחלקו קודם חלוקה היינו רק במה שמצוי אבל בשבח שהוא ראוי לבוא אין לו חלק. כן הביא הב״י בסעיף ח, מכמה ראשונים, ויש להעיר דכ״כ הרז״ה בספר הצבא במידה השנית.
אם יש לבכור בחלק פשיטות קודם קנין וחלוקה למכרו וליתנו. הטור והב״י באות יד, הביאו מחלוקת בזה דרשב״ם ס״ל דאינו יכול, ומאידך הטור והנמוק״י בשם כל המפרשים, והתוס׳ והר״ן והראב״ד ותשובת הגהות מיימוניות, כולהו ס״ל דיכול, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בב״ב קכו: ד״ה ומר סבר, וכ״כ הריטב״א בב״ב קכו: ד״ה ומר סבר, וכ״כ הרמ״ה בב״ב פ״ח סי׳ צו ד״ה ברם, ונמצא דרשב״ם יחידאה לחלוטין ונדחו דבריו מההלכה, והכי נקטינן דיכול למכור וליתן.